חוויות של פעיל גרינפיס ישראלי ברחבי העולם
פעיל גרינפיס מרחף מעל ארובה באיטליה במהלך מפגש ה-ג’י 8.
לשאת באחריות לשינויי האקלים. אילי הוא אותו פעיל ישראלי שלקח חלק בפעולה נועזת זו ורבות אחרות של גרינפיס, בארץ ובעולם. הוא טיפס על עגורנים, קפץ מבניינים, נתלה על ארובה בגובה 260 מטרים, ואלו רק חלק מחוויות אקטיביסט בגרינפיס..
אילי בן עמר, בן 25, אקטיביסט, מתנדב כשש שנים בגרינפיס ישראל. הוא הפך עם השנים למטפס גרינפיס מקצועי. נפגשתי עמו והוא גולל בפניי כמה מחוויות אקטיביסט בגרינפיס.
בשנת 2005 התקיימה פעולה במסגרת קמפיין אנרגיה, בעיר חדרה. ‘אנה’, ספינת גרינפיס, הגיעה לישראל במסעה, למען אנרגיה נקייה ומתחדשת. אילי, היה אחד מהפעילים שטיפסו על עוגן הספינה ופתחו באנר. פעילי גרינפיס דרשו פגישה עם השר לתשתיות לאומיות לקידום אנרגיה סולארית והוא אכן נפגש אתם.
באותה שנה, צוות ה’אספרנזה’, ספינת גרינפיס, חיפש טבח ואילי יצר עמם קשר. “ה’אספרנזה’ עסקה באותו זמן בקמפיין שבא להגן על האוקיינוסים ולפעול נגד דיג פיראטי באיים האזוריים. הספינה יצאה מניו-זילנד לאנטרקטיקה ועברה במערב אפריקה, הים התיכון, ספרד, הים האדום, מאלדיביים, הודו, האוקיינוס השקט, הוואי, ארגנטינה, צ’ילה ועוד.” מספר אילי.
“הצטרפתי לספינה באיים האזוריים ולקחתי חלק כחודשיים במסע. מאז התאהבתי בים. לאחר כמה חודשים בארץ, נסעתי לחו”ל לשבוע והחלטתי שאני לא במקום הנכון. כשחזרתי לארץ, נסעתי לאילת כדי לעבוד ביאכטות ולקבל ניסיון ימי. בנוסף, התאמנתי בגרינפיס בטיפוס וגם באופן אישי, הייתי מטפס לפעמים להנאתי בטיפוס ספורטיבי.”
את אילי ראיתי מטפס לראשונה באחת הפעולות הנועזות של גרינפיס. במאי אשתקד אילי ופעילים נוספים
הפתיעו את אנשי משרד התשתיות בירושלים כאשר הם זינקו מגג הבניין, השתלשלו בסנפלינג ופתחו באנר ענק הקורא: “בעוד שבוע פואד הורג את אשקלון” ו”הפחם הורג”. וזאת במחאה על הכוונה של שר התשתיות דאז, בנימין (פואד) בן-אליעזר, להקים תחנת פחם נוספת באשקלון. בו זמנית, פעילי גרינפיס בצוות הקרקע ביצעו פעולת הסחה וחסמו את הכניסה לבניין. במקביל, ערמנו גם ערימת פחם בכניסה לבניין ממנה בצבצו זוג רגליו המדומות של פואד אשר סימלו את העובדה כי ראשו של שר התשתיות קבור עמוק בפחם.
פעולה זו התקיימה שבוע בלבד לפני המועד שנקבע לדיון הוועדה לתשתיות לאומיות בנושא תחנת הפחם.
פתיחת השלט הענק על ידי אילי והמטפסים הנוספים הייתה סוחפת ביותר וסובבה את ראשי כל עוברי האורח ובאי הבניין. נשים, גברים וטף, חילוניים ודתיים, עצרו ושהו במקום וחלק אף הגיעו במיוחד כדי לחזות בפעולה לאחר ששמעו עליה ברדיו או צפו בה על גבי האתר. הפעילות זכתה לסיקור נרחב ובעקבות הלחץ הציבורי יצאה הודעה מטעם הוועדה יום למחרת המציינת כי “לבקשת משרד התשתיות הדיון נדחה לאמצע יוני”. זה הוכיח לנו כי המסר עבר והלחץ עובד.
בעוד מנהיגי המדינות החזקות בעולם התכנסו באיטליה ביולי האחרון, מעל 100 פעילי גרינפיס מרחבי העולם פשטו על 4 תחנות פחם באיטליה, בדרישה שמנהיגי מדינות ה- G8 ייקחו מנהיגות בנושא שינויי האקלים. בין הפעילים שהיו באיטליה, נמנה אילי שהצטרף למטפסים על תחנת הפחם ב’פורטוטולה’ שבצפון איטליה על מנת להעביר מסר למנהיגי ה- G8: עשו מאמצים מיידיים להגיע להסכמה בנושא האקלים כדי להציל את כדור הארץ ולהגיע להסכם בועידת האקלים שצפויה להתקיים בקופנהגן.
“ההשתתפות שלי בפעולה באיטליה התחילה בקריאה מיידית של מתאם הפעולות האזורי של גרינפיס ים תיכון”. מספר אילי. “”אני צריך אותך למשהו, פעולה גדולה, אני לא יכול להגיד לך איפה.” אמר לי מתאם הפעולות. “אני איתך!”, עניתי לו. הרגשתי שזה הולך להיות מאוד חשוב ואני אשמח לקחת חלק בזה. זו תהיה תרומה של הצוות הישראלי.”
“באיטליה התקיימו 4 פעולות שונות על הקרקע, בתחנות כוח פחמיות ופעולה אחת ימית. צוות הטיפוס שלנו, בתחנת הפחם ‘פורטוטולה’, כלל תשעה פעילים שעבדו למעלה וצוות של חמישה שפעלו למטה, בבסיס הארובה. היו שישה טורקים, מטפסת איטלקיה, עוד פעיל גרינפיס מצ’ילה ואני. בפורטוטולה ניצבת הארובה הגדולה ביותר באיטליה. הסבירו לנו שאנחנו הולכים לשהות שם שישה ימים, שזה משהו שאף פעם לא עשינו. המורכבות הייתה מאוד גדולה מבחינה טכנית, לוגיסטית. גם מבחינת הגובה, ניצב בפנינו האתגר, משום שמדובר בגובה שאף אחד מאתנו לא פעל בו בעבר. צביעת הארובה הייתה מורכבת אף היא. היינו צריכים לכתוב על הארובה ולשם כך היה עלינו לקדוח בבטון מזוין, לבצע מדידות ועוד פעולות רבות.”
צוות הטיפוס היה צריך לחדור בשעה שתיים בלילה לתחנת הכוח, לעבור גדרות תיל, לקפוץ מעל שיחי פטל קוצניים, כאילו לקוח מאיזה סרט של שוורצנגר. וכל זאת עם 50 ק”ג על הגב. היה עליהם לעבור בין סיורי הביטחון ולנסות להתחמק ולמצוא דרך גישה לתוך הארובה עצמה. ברגע שהצליחו להסתנן, הפעילים היו צריכים לעלות לארובה ברגל. אי אפשר היה לקחת בקלילות את המעלית ולעורר את תשומת לב השומרים.
“לקחנו כלי עבודה רבים, מקדחות, צבע, מים. עלינו 260 מטרים במדרגות ואחרי שנשמנו אבק והצלחנו לעלות בסביבות השעה חמש בבוקר, קבלנו הודעה בקשר שזיהו אותנו. היה עלינו לפעול במהירות משום שהיינו צריכים לנעול את הדלת של הארובה מלמעלה.” מספר אילי.
“היו ארבעה פירים של יציאה וביניהם היה משטח, כמעין גג. בגג היה פתח של דלת נפתחת שהיינו צריכים לחסום ולאלתר חסימה לדלת, לשים מהר נקודות עגינה לחבלים ולאבטח את השטח. וכל זאת, אחרי לילה של מאמץ, ללא שינה והצוות התנהג בצורה מקצועית ומדהימה. אז החל השלב של צביעת הכתובת על הארובה והמסר שלשמו באנו בעצם.
הצוות הראשון היה צריך לרדת מהר בחבלים על הארובה ולהתחיל בתהליך הצביעה. לא ידענו עד כמה מהר תגיע המשטרה, ה’קרביניירי’, הוא הכוח המשטרתי המיוחד של איטליה.
ביום הראשון כשהתחלנו להוריד את המטפסים הראשונים, הצוות שהיה בתחתית הארובה, נלקח בשלב מוקדם של הפעולה.
עובדי המפעל הרגישו בהתחלה מאוימים מהפעולה ותלו שלט על עגורן של משאית עם מנוף, עליה כתבו: GO Home.
ביום השני הייתה הופעה שתוכננה מראש במדשאה במתחם המפעל ואחד הזמרים הקדיש לנו שיר ושיבח את מעשינו. האנשים בגדול, היו בעדינו והבינו למה אנחנו שם, שזה נגד ה- G8.
שאר הצוות למעלה, היה עסוק בראיונות עם כלי התקשורת. היה לנו שם משרד סולארי, הבאנו פאנלים סולאריים מתקפלים שהטעינו את כל הכלים החשמליים שלנו; מקדחות, מכשירי קשר, מחשב נייד, פלאפונים. במשך כל הזמן הזה היינו עדיין עסוקים בשיפור חסימת הדלתות. בשלב מסוים, השוטרים הגיעו למעלה, דפקו על הדלת ודיברו באיטלקית. פחדנו שהם ינסו להתיך את הדלת.
במהלך שלושת הימים שבילינו שם, ירד גשם, הייתה סערה והיו רוחות מטורפות. ביום השני, ה’קרביניירי’ פתחו את המאווררים של הארובות כדי לנסות להמאיס עלינו את השהייה וזה יצר רוחות מאוד חזקות. ביום השני בצהריים, הם שלחו מסוק כי רצו לראות איך חסמנו את הדלת אז כיסינו אותה כדי לא להסגיר אינפורמציה. הערימו עלינו קשיים והפעולה הזאת באמת מתחה את גבולותינו.
היה מאתגר, מעניין, קשה וגם קבלנו תחושת סיפוק שהצלחנו להגיע להרבה כלי תקשורת, אנחנו והצוותים האחרים. ידענו שאין צורך לטפוח לעצמנו על השכם כי כיסוי תקשורתי רב אינו בהכרח מביא לעשייה.
מנהיגי מדינות ה- G8 נפגשו ב’לאקווילה’ שבאיטליה ודנו בין היתר בתכניות צמצום הפחם. פגישה זו הייתה אמורה להיות האחרונה שמתרחשת בין מנהיגי המדינות המובילות, לפני ועידת האו”ם בנושא האקלים שתתרחש בדצמבר 2009 בקופנהגן דנמרק. זו קריאה אחרונה לקרוא למנהיגים ולהזכיר להם שהמצב מאוד גרוע ואנו בפתחו של אסון שעומד להתרחש.
שהינו שלושה וחצי ימים על הארובה. ביום האחרון סיימנו את מה שהיינו צריכים לעשות, דברנו עם מתאם הפעולות והקמפיינר. אמרו לנו שהמשטרה מחכה לנו למטה. ידענו שזה יקרה. ראינו את הניידות למטה. לא רצו לשלוח לנו את המעלית אז ירדנו ברגל.
כל הזמן זכרנו למה אנחנו שם, לשם מטרה מאוד חשובה, ברמה כל כך גבוהה שמה שאתה עושה כל כך חשוב, אתה לוקח חלק בהצלת העתיד של האקלים של העולם. כך שהמעצר הופך להיות לא חשוב, הוא מאבד מערכו, מה גם שמתייחסים אלינו באהדה, לגרינפיס.
יחד עם זאת, הרגשתי מחסור בנציגות ישראלית, להראות שיש עוד אקטיביסטים, חבר’ה ישראליים, שרוצים לעשות פעולות ישירות באופן לא אלים.
הייתי רוצה לראות אנשים שתומכים בנו, שרוצים לפעול באופן ישיר, כדי לשנות את המצב, המצב התודעתי, כי אנחנו צריכים לפעול בשני מישורים יחדיו: ברמה המקומית והגלובלית. אנחנו בשלב של בנייה מחדש של מערך המתנדבים שלנו בכלל והמטפסים בפרט והייתי שמח לראות עוד פעילים.
חזרנו מאיטליה וחשבנו איך אפשר לעורר את הקמפיין בארץ. זו הייתה תקופה מאוד קריטית בארץ, תקופת ההתנגדויות לתחנת הפחם. התחלנו לעבוד ישר מבלי לנוח על זרי הדפנה ועסקנו בהכנות לפעולה באשקלון. רצינו שזו תהיה פעולה אפקטיבית וישירה נגד מקור הזיהום הגדול – תחנת הפחם באשקלון. החלטנו לחדור לתחנת הפחם שזה משהו שעוד לא נעשה בארץ. רצינו לשבש את המהלך התקין של התחנה לזמן מוגבל ולעורר את הציבור לפעולה. הפעולה הסמלית הזו של עצירת תחנת הפחם לכמה שעות, באה להוכיח לאנשים כי ניתן לעצור את התחנה גם לתמיד. גם בארץ היו אתנו שני טורקים שהשתתפו עמנו בפעולה. חששנו יותר מביצוע הפעולה בארץ, היינו מודעים לתקני האבטחה המחמירים והחלטנו לבצעה עם אמצעי זהירות מוגברים. הצלחנו לעבור את הגדר לתוך מתחם הפחם של התחנה. חוליה אחת הלכה לערימת פחם לפתוח שלט הקורא “הפחם הורג”. חוליה נוספת הלכה לעגורן ושם פתחנו באנרים ועצם השהייה שלנו עצרה את פעולת העגורן ומנעה ממנו להעביר פחם לתחנה.
תוך כדי דברנו עם צוות התחנה והסברנו להם כי אנו פועלים למען כולם וגם למענם, הם אלה שגרים באזור. אנחנו עושים זאת למען עתיד ישראל. הייתה פעולה קשה אחרי תקופה של הכנות.”
סיימנו עם כיסוי תקשורתי טוב והשגנו חתימות אך חשוב שנמשיך להיאבק כי נכון לכתיבת שורות אלה, התחנה עדיין נמצאת במסלול להקמה.
“מה שהניע אותי להתנדב לגרינפיס זה חוסר האונים בכל מה שנוגע להרס סביבתי, התחושה שהעולם והטבע שקרובים מאוד ללבי הולכים להיעלם, נהרסים, ורצון חזק לעשות משהו בנידון.
בזמן פעולה, מתעוררות תחושות של חלק ממשהו גדול יותר מעצמך, עשייה למען משהו גדול יותר, חשוב יותר מהפרט הקטן, ובעקבות זה מוטיבציה גבוהה וסוג של תחושות שליחות ואי-אנוכיות שאני מתאר לעצמי שבאות בכאלה מצבים באופן טבעי… לישון שעתיים בלילה במשך שבועיים-שלושה ולהיות חד כמו תער, נראה טבעי כשאתה בהכנות והכל רק צעדים בדרך למטרה שנראית חשובה מכל. אני חושב שבכל מקום או מקרה שבו אתה פועל למען משהו שגדול ממך, שמעבר לאני האישי שלך ונותן חלק מעצמך למען המטרה, יש אלמנט רוחני.
צורת החיים של האדם הגיעה לנקודה שכתוצאה מכל דבר בחיים שלנו, יש פגיעה סביבתית. שואה אקולוגית זה משהו שאנחנו מחוללים כל יום היכן שהוא על הכדור. שמירה על מגוון המינים תועיל לנו לא רק מהסיבה הערכית שיש לשמירה וכיבוד שאר צורות החיים כאן, אלא על ההישרדות שלנו כמין, כי כידוע גם אנחנו בסופו של דבר מין, אנחנו לא פועלים בחלל ריק (למרות שלא נראה שהפנמנו את זה..), ולכן אנחנו תלויים באיזון האקולוגי ובמגוון מינים בריא.
עלינו להציל את עצמנו מעצמנו. להעיר את עצמנו לדרכים טובות יותר לניהול חיים מודרני, למנוע הרס בלתי הפיך של מערכות תומכות חיים בכוכב הזה, לקדם פעולה ישירה ואקטיביזם כלפי הדברים האלה, לעורר את ההמונים!
כל מי שהיה רוצה לראות תחנה סולארית ולא רוצה לראות את הדפוסים הישנים וההרסניים שאנו פועלים בהם, יכול לקום ולעשות מעשה.
אקטיביזם זה לא בא לשם האקשיין, אפשר לעשות המון דברים למען האתגר והשעשוע; לגלוש, לצנוח. הפעולות האלה באות לשרת מטרה מאוד מסוימת וחשובה – לשנות את פני הסביבה לטובה. גרינפיס פועל באפיקים ובמישורים רבים. יש גם הרבה מה לעשות מלבד אקטיביזם, אבל בתור אקטיביסט הייתי רוצה לראות אנשים רבים שיתגייסו לטובת המטרה וביחד אנחנו יכולים להוות קול שופר.”
אנחנו עדיין במאבק יומיומי למען הסביבה, יש עוד הרבה מה לעשות, בואו אלינו, הצטרפו והפכו לחלק ממשהו שגדול מכולנו.