שנה לאסון במפרץ מקסיקו

קודם כל, ברצוני להודות לצוות גרינפיס על כך שנתן לי לכתוב בלוג זה, לרגל שנה לאסון במפרץ מקסיקו. אתם גדולים, ובשם כל תושבי המפרץ, אנו מודים לכם על כל המחקר והסיוע שהגשתם אחרי דליפת הנפט הנוראית.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהרחתי את הנפט. הייתי במשחק הכדורסל של בני. אחרי המחצית, הקהל והשחקנים החלו להריח ריח הדומה לצמיגים שרופים. האוויר נהיה כבר מאוד ויכולתי להרגיש את הריח על גופי וממש לטעום אותו. זה היה הלילה הראשון שבני העיר אותי, הוא אמר לי שאינו יכול לנשום, וכך היה בכל לילה, בין אם יכלנו להריח את הנפט או לא.

לאחר מכן הבנו שברגע הראשון שהרחנו את השמן, היה זה הרגע בו התחילו להבעיר את כתמי השמן הצפים על פני המים. בני העיר אותי כל לילה בצורך לשאוף כמה שאיפות מהמשאף שלו. הוא היה אסמטי מאז ילדותו, אך אף פעם המחלה לא התפרצה צורה חמורה כל כך.

החלטתי שבני יעבור לפנימייה. ידעתי שאם אשאר כאן, מחלתו רק תתגבר ותחמיר בזמן שהנפט ימשיך לזרום לחוף. גם אני וגם בני סבלנו מבעיות נשימה, ולאט לאט ההחלטה לשלוח אותו לפנימייה נראתה נכונה יותר ויותר.

משפחתי גרה בפאס קריסטיאן, מיסיסיפי רוב חיי. נהנינו משחיה, דייג וצפייה בשקיעה למרגלות מפרץ מקסיקו. במהלך חיי עברתי מניו אורלינס עד ”פנסקולה (שניהם אזורים הנמצאים בתחום המפרץ). זהו בייתי.

איני רוצה לגור בשום מקום אחר. אחותי, ג’ו בילופס, ואנוכי, היינו פעילים סביבתיים מאז ומעולם. ג’ו היא חלק ממקהלה הנקראת “סאסאפראס”. היא והשותפה המוזיקלית שלה קארן הרביל, הביאו לעולם מוזיקה מקורית והיוו השראה לכל הקשור לסביבה בשבילי. ידענו שהאסון הוא דבר גדול, ובילינו הרבה זמן בחשיבה: “מה נוכל לעשות בעניין.?”

בזמן שג’ו וקארן שרו לאורך המפרץ, שיתפתי פעולה עם קבוצה מדהימה הנקראת “פרויקט מפגע המפרץ”. גרינפיס הגיעו במהלך האביב בכדי לעשות סרט דוקומנטרי על המפרץ, ונשארו שנה שלמה לאחר שאימצו את התרבות והאנשים. גרינפיס רצו לסייר במכללות לאורך החוף המזרחי בכדי לדבר על דליפת הנפט ולהעלות סוגיות של תקשורת, מודעות והשפעות בריאותית. כאשר הציעו לצוות לארגן צעדה עד וושינגטון, כולנו התרגשנו מאוד. לקח לי זמן להתרגל לרעיון ואף שיניתי את דעתי מספר פעמים.

הסיבה המרכזית של השתתפותי בצעדה הייתה כדי להראות לבני שאפשר לנקוט עמדה גם בלי לעורר מחלוקות. בנוסף, חשבתי שיהיה נבון לעשות משהו ולפעול, במקום לשבת בבית עם הידיים על הברכיים. האופציה לדבר ולחשוף אנשים לדליפה היה שיקול נוסף.

הכעס שלנו כלפי הדליפה נזקק לפורקן. נדהמתי לגלות כמה הסיקור התקשורתי היה דל, בניסיון להביא אנשים חזרה למפרץ מקסיקו ולאכול את מאכלי הים המקומיים. השקרים שסופרו הם מעל ומעבר לכל דמיון.

ב-13.3.2010 החל מסענו לוושינגטון. בני גם רצה להצטרף למאבק ולאורך הזמן היווה תוספת נהדרת לצוות. אחרי 31 יום, עשינו זאת! הגענו לוושינגטון הבירה! אחד החלקים הכי טובים בצעדה הייתה האפשרות שלנו לחנך את הציבור לכל אורך הדרך. נטולי ציפיות, רוב האנשים שפגשנו לא ידעו דבר על נפט מזהם, ובמיוחד על הכימיקל “קורקסיט”. עכשיו הם יודעים.

אני מרגיש שלמרות המתח הנפשי, הפיזי והרגשי, כל זה היה שווה. לא טורנדו, לא פאנצ’ר ואף לא דליפות גז יכלו להאט אותנו, לפחות, לא לאורך זמן!

לרגל יום השנה לאסון, אני מלא צער למשפחות שאיבדו את יקיריהם לאורך החוף. אני מתאבל על חיות הים שאבדו, וגם על ביתי. המחשבה שלעולם לא אחזור לביתי מכה בי בגלים.

ההשלכות מהוריקן קטרינה, לא כה חמורות כמו הדליפה. אחרי כמה זמן החיים שבו למסלולם התקין. לפי טובי המדענים, בייתי לא חזור לקדמותו בימי חיי. האמת הכואבת.

כל מה שביכולתי לעשות כרגע הוא להבטיח את עתיד ילדיי ועתיד דורותינו, בתקווה שילמדו מהאסון הזה. ובינתיים, אמשיך להיות הקול הקורא של בייתי האהוב במפרץ מקסיקו.

למאר בילופס הוא תושב ותיק של חוף מפרץ מקסיקו וחבר ב”פרויקט השפעת המפרץ”