אסון הזפת בחופי ישראל העלה למודעות הציבורית לא רק את רגישותה של המערכת האקולוגית הימית לזיהומי נפט, אלא גם את אחד מגורמי הזיהום הגדולים והפחות מדוברים בים – השלכה בלתי חוקית של דלקים, שפכים ומזהמים אחרים מכלי שייט אל תוך המים. בכל הנוגע לזיהום תוצרי דלק, האמת המטרידה היא שרק חלק קטן מדליפות הנפט או המזהמים בים, מגיעות לתקשורת. נכון, את הדליפות הגדולות והחמורות יותר בלתי אפשרי להסתיר, אבל באוקיינוסים והימים ברחבי העולם מתרחשים אלפי אירועי דליפה בכל שנה ואף שהיקפם קטן יותר, הנזק המצטבר רב.
מרוב ספינות לא רואים את הים
90% מהסחורות בעולם משונעות על ידי ספינות וצריכת הדלק השנתית הכרוכה בכך היא כ-350 מיליון טונות. שינוע נפט גולמי לבדו מהווה כ-35% מהתעבורה הימית – בין 1.5-1.8 מיליארד טונות בשנה ועל כך נוספים מאות מיליוני טונות של תוצרים מזוקקים כגון בנזין, מזוט, תוצרי גז ועוד. בעוד שמספר התאונות המערב מיכליות דלק הוא כ-300 בשנה בלבד, רובן המכריע בהיקף קטן, מוערך כי רק כ-10% מזיהום הנפט בים, מקורו באירועי דליפה גדולים כתוצאה מתאונה או התנגשות בין מיכליות לעומת כ-35% הנובעים מתנועת מיכליות וספינות תובלה, שחרור לא חוקי של דלקים או שפכים למים, ופעולות שגרתיות כמו ניקוי וריקון מיכלים ועוד.
המבנה של כלי שייט גדולים כולל מיני אגנים לאגירת נוזלים שונים החיוניים לאיזון משקל הספינה, כמו למשל מי נטל או תוצרי לוואי של תפעולה השוטף של הספינה כמו מי שיפוליים או בוצת שפכים. לפי הסוכנות האמריקאית להגנת הסביבה, מי שיפוליים מכילים מזהמים שונים כגון חומרי סיכה ושמנים פחמימניים, מי ניקוי ומתכות רעילות כמו ארסן, קדמיום, כרום, עופרת וסלניום, חלקן ידועות כמסרטנות. מי השיפוליים מצטברים בחלקיו הנמוכים של כלי השיט ומשוחררים אל הים כאשר רמתם עולה מעל גבול מסוים. ב-2003 הוערך כי היקף הפסולת השומנית מתעבורה ימית בשטחי הים של אירופה עומד על בין 660,000 ללמעלה מ- 2.5 מיליון טונות בשנה. בהתחשב בעובדה שתנועת ספינות ומיכליות בים עלתה ב-300% מאז 1992, אין ספק שנתונים עדכניים יהיו גבוהים בהרבה.
אין עדים בלב האוקיינוס
הדלק הנפוץ עבור כלי שייט ימיים הוא דלק כבד – אחד התוצרים המזהמים ביותר של תהליך זיקוק הנפט: דלק באיכות נמוכה שעיקרו משקעים מתהליך הזיקוק, עתיר בתחמוצות גופרית וחנקן אך זול מאוד. אמנת מרפול העוסקת בזיהום הסביבה הימית שמקורו באוניות, מחייבת ספינות במשקל גבוה להשתמש בדלקים מופחתי גופרית ואוסרת על השלכת פסולת שמנים או שפך דלק לים. בעקבות כך, עוד ועוד מדינות בעולם אוסרות על כניסת ספינות עם דלקים מזהמים לנמליהן ועל ספינות אלה לפרוק אותם באופן מסודר ולתדלק בדלק נקי ויקר יותר העומד בסטנדרטים החדשים. פיקוח ואכיפה חלשים, חוסר ניטור מספק במים בינלאומיים ורצון לחסוך בזמן ובכסף, גורמים לכך שספינות ממשיכות להשתמש בדלקים אסורים במשך רוב מסעותיהן, ואז נפטרות ממנו לקראת הכניסה לנמלים בהם יש אכיפה מחמירה.
על אף ניסיונות שונים להחמיר את הרגולציה הבינלאומית המושתת על כלי תחבורה ימיים – ביניהם אמנת מרפול – אתגרים לוגיסטיים, חסר בתשתיות ראויות ושיקולים כלכליים מביאים לכך שלפחות 3000 תקריות של שחרור שפכים או דלק מכוון ולא חוקי, מתרחשות בכל שנה במים האירופאיים בלבד, וזוהי הערכת חסר. הים התיכון הוא הים המושפע ביותר מזיהום זה – 45%-60% מתקריות אלה מתרחשות במימיו. למרות המספרים הגבוהים, רק 1% מהמעצרים המתבצעים לאחר ביקורת בנמלים קשורה להשלכת פסולת לא חוקית ולעיתים נדירות בלבד, מובאים האחראים לדין.
בעוד חלק ממיכליות הנפט עשויות לייצר פסולת משקעי נפט בכמות של 800 טונות לכל משלוח וניקוי המיכליות המפליגות בין נמלי אירופה יכול לזהם עד 12 מיליון מטרים מעוקבים של מים, מיכליות נפט הן לא מזהמות הדלקים היחידות בים: אוניות מטען ודיג, ספינות נופש עצומות וכן כלי שיט צבאיים – כל אלה משליכים את הפסולת שלהם לים ומוסיפים לו מאות אלפי טונות של שפכים מזהמים בשנה. 7% בלבד מכלי השיט בנמל רוטרדם, הנמל המרכזי באירופה, פורקים את הפסולת השומנית שלהם במתקנים המיועדים לכך בנמלים. בנמלי הים התיכון קיימים 50 מתקנים לאגירת הפסולת אבל מתוכם 15 בלבד עומדים בדרישות המינימום למתקנים אלה. במפרץ הפרסי, היכן ש-50% מתוצרת הנפט הגולמי העולמי מועמסת ומשונעת דרך הים, קיימים מעט מאוד מתקנים לטיפול בפסולת נפט ועומאן היא המדינה היחידה במפרץ שחתומה על אמנת מרפול. המצב לא טוב בהרבה באירופה – רק יוון וגרמניה השלימו את הטמעת התקנות האירופאיות המעודדות טיפול בפסולת בנמלים כדי למנוע השלכת פסולת לא חוקית לים.
הזיהום השקט
אולם הזיהום הימי שמקורו בספינות ומיכליות משא אינו מוגבל רק לנפט או לדלקים אסורים. מחקר חדש שנעשה באוניברסיטת פורטסמות' בבריטניה מצא כי כמעט כל כלי השיט הימיים, קטנים כגדולים, תורמים לזיהום הים במתכות רעילות, לא רק בתוצרי לוואי ושפכים בלתי חוקיים אלא גם מעצם חומרי הגלם מהם הם עשויים: הנחושת מונעת היצמדות אורגניזמים לדפנות האונייה, צבעים המכילים אבץ מונעים הצטברות טחב וקורוזיה ומערכות לסינון גזי הפליטה שנועדו להפחית את פליטת גזי החממה, משחררות לאוקיינוסים מים המכילים ריכוזים גבוהים של ניקל ומתכות נוספות. מתכות רעילות אלה מצטברות במשקעי הים ורמתן עתידה רק לעלות עם התיעוש הגובר של הים הכולל חוות טורבינות רוח, חקלאות ימית (אקווקלצ'ר) ותיירות אקולוגית שיכללו תנועת אוניות גוברת.
על אף שעדיין אין וודאות לגבי מקור הזיהום בחופי ישראל, אסון הזפת הוא הזדמנות להתמקד בעיקר – ההפקרות שחוגגת בתחום ההפקה והשינוע של דלקים פוסילים, חומרים מסוכנים אחרים וסחורות ימיות, כאשר הפיקוח והאכיפה על חברות ועל ספינות משא ומיכליות לוקה מאוד בחסר. האוקיינוסים בכלל והים התיכון בפרט, הפכו זה מכבר לפח האשפה של תעשיית הנפט והגז וכלי קיבול בעל כורחם, לפסולת האדירה הנגרמת מהסכמי סחר גלובליים.
