סוורה מויבו (Sawré Muybu) הוא שטח ילידי הממוקם באגן נהר טפאז'וס, במדינת פארה שבברזיל, בלב יער האמזונס. השטח, המשתרע על פני 178,173 דונם – כגודלם של כ-250,000 מגרשי כדורגל – עשיר בחי ובצומח, ומהווה בית לאנשי שבט המונדורוקו. הגנה עליו משמעותה הבטחת המשכם של אורח חייהם המסורתי, ותפיסת עולמם הרוחנית והתרבותית, שתמיד היו בהרמוניה עם היער.
שבט המונדורוקו נאבק על זכויותיו לאדמה שתמיד הייתה שלו, אך מאוימת תדיר על ידי כרייה, כריתת עצים בלתי חוקית ופרויקטים של תשתיות. כעת, הגיע הזמן לחגוג ניצחון היסטורי וסמלי לא רק עבור המונדורוקו, אלא עבור כל העמים הילידים של האמזונס וברזיל. ב-25 בספטמבר 2024, שטח סוורה מויבו החל באופן רשמי תהליך התיחום של שטחם של אנשי המונדורוקו.

תהליך ארוך
תהליך התיחום של סוורה מויבו החל בשנת 2007. עם זאת, הוא נעצר למשך זמן רב בשל סוגיות פוליטיות, ובעיקר בשל ההשפעה הכלכלית של הכרייה באזור. בשנת 2014, אנשי המונדורוקו תיחמו בעצמם את שטחם, הציבו שלטים בגבולות השטח הילידי ודחקו החוצה את הפולשים. למעשה זה היו השלכות פוליטיות משמעותיות, והוא הפך למודל עבור תנועות ילידיות, שהביא עמים ילידיים שונים ברחבי ברזיל לעשות את אותו הדבר בשטחיהם – מחווה עוצמתית, אמיצה ומעוררת השראה של אוטונומיה ועצמאות.

(תיעוד: אלעד איבס / גרינפיס)
10 שנים מאוחר יותר, תהליך התיחום סוף סוף נחתם בצו על ידי שר המשפטים הברזילאי. עם זאת, אין זה אומר שתהליך התיחום הושלם. כעת, על ממשלת ברזיל לסמן את הגבולות הפיזיים ולהוציא את הפולשים הבלתי חוקיים מהשטח. לאחר מכן, נשיא ברזיל יאשר את השטח, ובכך ישלים את התהליך.גם בשלב זה, ההכרה בזכות על אדמת סוורה מויבו יכולה להשפיע משמעותית על פרויקטים רחבי היקף באזור, כמו פרויקט מסילת הרכבת "פרוגראו", שאמור לחצות את אדמת סוורה מויבו, וסכר הידרואלקטרי סאו לואיז דו טפאז'וס. פרויקט הסכר נדחה על ידי הסוכנות לאיכות הסביבה הברזילאית איבאמה בשנת 2016, אך מחקרים חדשים של חברת החשמל הברזילאית
״אלקטרוברס״ השנה, מראים שהמאבק עוד לא הסתיים. ההכרה באדמת סוורה מויבו מהווה מכשול משמעותי לכל פרויקט המתעלם מזכויותיהם והגדרתם העצמית של העמים הילידיים.

כוחו של העם
החתימה על הצו היא הישג, אך היא התאפשרה רק בזכות הכוח, החוכמה וההתמדה של אנשי שבט המונדורוקו, שלא ויתרו על מאבקם בעבור מה ששייך להם בצדק. במשך 17 שנים, מאמצי עם המונדורוקו נעו מלחץ בינלאומי, ועד לשיתופי פעולה עם רשויות ברזילאיות וארגוני סביבה וזכויות אדם.

(תיעוד: אלעד איבס / גרינפיס)
שיתוף הפעולה בין גרינפיס ברזיל לעם המונדורוקו, נוצר מאז שהמונדורוקו פתחו את כפריהם בפני גרינפיס בשנת 2013. ההחלטה לתמוך בהתנגדותם של אנשי המונדורוקו לסכר סאו לואיז דו טפאז'וס, לא נבעה רק מהשפעתו הסביבתית הצפויה, אלא גם המחויבות האתית לזכותם של עמי היער לאוטונומיה ולהגדרה העצמית. למעשה, המאבקים למען יערות האמזונס ולמען זכויות העמים הילידיים – הם אותו מאבק. לאחר יותר מ-4,000 ימי התנגדות, כעת זהו רגע של חגיגה והכרה בכוחם הקולקטיבי של כל אלו שלקחו חלק במאבק הזה.

אך מאבקם של המונדורוקו עדיין לא הסתיים. בהצהרה ברשתות החברתיות, המנהיגה הילידית אלסנדרה מונדורוקו – זוכת פרס גולדמן לסביבה לשנת 2023 – חגגה את חתימת הצו אך הזכירה לכולם שעמה עדיין מתמודד עם אתגרים רבים: "זה היה מאבק קשה – תיחומים עצמיים, לחץ על הקרן הלאומית לעמים ילידיים (פונאי), על משרד המשפטים. ארגנו תנועות להראות שהשטח הוא שלנו. הממשלה הקודמת רצתה לבנות סכר הידרואלקטרי באדמתנו, אך עמדנו איתן ואמרנו שהשטח שלנו והסכר לא יקום. ביצענו תיחומים עצמיים ודנו בפרוטוקולי התייעצות. היו הרבה שוטרים וחוקרים באזורנו שחקרו את פרויקט הסכר, אך עצרנו אותם. אני מודה לאלה שהאמינו במאבק של עמנו ובכוחם של השמאנים שלנו, שתמיד אמרו לנו להקשיב ליער ולאבות אבותינו. מזל טוב לכולנו. אך המאבק לא הסתיים – אנחנו עדיין סובלים היום מבצורות ושריפות, והבארות שלנו מתייבשות."
גרינפיס ממשיך ללמוד מהעמים הילידיים, שהמאבק למען היער הוא רב-מימדי. זהו מאבק נגד בירוא יערות, תפיסת אדמות וכרייה בלתי חוקית, אך גם מאבק למען זכויות אדם וריבונות העמים הילידיים. תיחומו של סוורה מויבו הוא ניצחון שחוצה גבולות. הוא מחזק את הרעיון שניתן להגן על האמזונס בעזרת התמדה וסולידריות. יותר מתמיד, יש לנו סיבה לחגוג ולהמשיך במאבק. סאווה!
הבלוג נכתב במקור על ידי חורחה אוליבירה מגרינפיס ברזיל
דיון
הרעים מתחילים לראות את הרוע שיצרו מעפיל על הטוב שבעולם ונבהלים וקצת חוזרים בהם.
כל הכבוד לילידי המקום שהצליחו לעמוד על שלהם וכל הכבוד לארגון גרינפיס שתמך וליווה את כל התהליך. אין ספק, שכדור הארץ שלנו, ממש זקוק לאזורים נרחבים של טבע שלא נגעה בו יד אדם. משחר ההיסטוריה, אנו למדים, שבכל מקום אליו הגיע האדם הלבן, רק הרס ופגע קשות בכדור הארץ. אם זה פגיעה בדגה, בעצים נותני החמצן, בפירות ובירקות האורגניים, ע"י שריפת יערות, ייבוש מקורות מים, ריסוסים, מבני בטון ועוד מריעין בישין, ואח"כ אומרים לנו לשמור על איכות הסביבה. שמים פחי אשפה נפרדים, אבל לא נראה לי שאנשים ממש מתייחסים לזה ברצינות, כי לא תמיד רואה שמפרידים, כמו-כן, עם כל הכבוד, לא המעט הזה, הוא שיציל את כדור הארץ. ממשיכים לייצר ניילונים בכמויות. בילדותי, עטפו לנו את הדגים החיים בנייר עיתון, מכרו גרעינים בקולנוע וברחוב, בתוך עיתון מגולגל בצורת גביע של גלידה (חרוט). אנשים הלכו עם סלים לסופר וכיום, על כל שטות, מיד נותנים לנו שקית ניילון. לא פעם אני תוהה, מי הם בעלי השליטה בנושא הניילונים והפלסטיקים???