לקחנו את תאגיד הדלקים ״של״ לבית המשפט וניצחנו

בחודש שעבר, באו לסיומן המוצלח 3 שנות מאבק משפטי באחת מחברות האנרגיה המזהמות וההרסניות בעולם. בפעם הראשונה בהיסטוריה, פסק בית המשפט בהאג כי האחריות למשבר האקלים ולנזקיו חלה גם על חברה פרטית ולא רק על מדינות. הפסיקה התקדימית מהווה נדבך נוסף בקרקע הרועדת גם כך, תחת חברות הדלקים הפוסיליים שנהנו עשורים רבים מהפקת רווחים עצומים, מבלי לתת דין וחשבון על הנזק האדיר שהמוצר שלהן גורם לאקלים ולסביבה. ניתן לומר, במידה רבה של ביטחון, כי תם עידן חסינותם של תאגידי אנרגיה מזהמים – לעולם מתחילה להיגמר הסבלנות. 

של בניגריה – גיהינום עלי אדמות

של, חברת האנרגיה האנגלית-הולנדית, נמצאת במקום ה-9 מבין 100 התאגידים האחראים לבדם על 71% מפליטות גזי החממה התעשייתיות בין השנים 1988-2015. לתאגיד עבר עשיר לא רק של נזקים סביבתיים ואסונות אלא גם הפרה חמורה של זכויות אדם. המפורסם מכולם הוא סיפורם הקשה של "התשיעייה מאוגוני". בסוף שנות ה – 50', נכנסה של לניגריה ובמיוחד לאדמותיהם של שבט האוגוני באזור ניז'ר דלתא, המאוכלס בצפיפות בבני אדם ועשיר בשדות נפט עצומים. היא מתחילה להפיק נפט והמון ממנו ולגלגל מיליארדי דולרים. באותם עשורים, מתרחשים אלפי אירועי דליפה חמורים המסתכמים לפי הערכות בדליפתן של 2.1 מיליון חביות נפט למקורות המים ולאדמות השבט. למעשה, מתוך 100 ארצות בהן של ביצעה את קידוחיה, 40% מאירועי הדליפה שלה היו בניגריה.

גזים רעילים תוצרי הלוואי של הפקת נפט שוחררו לאטמוספירה באין מפריע, יוצרים זיהום אוויר ורעש מתמיד, בעיות נשימה וסרטן בקרב קהילות מקומיות. אדמותיהם החקלאיות של האוגוני התמלאו תוצרים רעילים, נפט גולמי זיהם את מי התהום והרג את פוריות האדמה, הנהרות התרוקנו מדגים ומשאבי החיים שלהם זוהמו. בינתיים, נהנתה "של" משותפות שלטונית עם משטר צבאי רודני. התאגיד הזרים כספים לממשל ולצבא ובתמורה, שפע של נפט וגז הובטחו לו, לא משנה באיזה מחיר.

ב-1990, לאחר הרס סביבתי נרחב של אדמותיהם שהוביל לעוני וחולי, קמה מחאה גדולה ובלתי אלימה בקרב האוגוני. תנועת המחאה ביקשה לקבל חלק מהאחריות על המשאבים שבשטחה, חלק מהרווחים בסך 6 מיליארד דולר ו-4 מיליארד נוספים כדי לטפל באדמותיהם המזוהמות. תנועת המחאה גדלה מהר.

תאגיד האנרגיה נלחץ והפעיל את השלטון שהגיב באלימות קשה – חיילי המשטר, ממומנים בחלקם על ידי של, שרפו כפרים, קטעו איברים, אנסו וחרבו. ב-1993 הוכרזו שטחי האוגוני כשטח צבאי סגור. הכפרים הותקפו שוב ושוב – כ-4000 בני השבט נרצחו ללא הבחנה מאז 1993. אלפים איבדו את בתיהם ואדמותיהם בזמן שהפקת הנפט, וגם הדליפות, המשיכו.

ממשלת ישראל, עבור מי תעבדו הפעם?

אני רוצה לעזור

המחאה, בהנהגתו הכריזמטית של פעיל הסביבה והסופר קן סארו וויווה, החלה לתפוס תשומת לב בינלאומית. בתחילת 1995, בעקבות התנגשות נוספת עם הצבא במה שנתפס כאירוע מתוכנן מראש, נהרגו 4 מנהיגים משבט האוגוני. וויווה ו-8 מנהיגים נוספים של המחאה נכלאו והואשמו ברצח המנהיגים. לאחר חודשים של עינויים בכלא וללא אפשרות להגנה משפטית הם נידונו למוות במשפט מרמה שעורר סערה וזעם עולמיים, ללא זכות ערעור. למרות תחינות בינלאומיות, ב-10.11.95, הוצאו התשעה להורג בתלייה. חודש לאחר ההוצאה להורג חתמה של על חוזה בשווי 4 מיליארד דולר לקידוח גז בניגריה. עד היום אין דגים בנהרות, מי התהום מזוהמים בחומרים מסרטנים והגשם חומצי. 3 תביעות שונות שהוגשו נגד של הסתיימו בהסכם פשרה של 15.5 מיליון דולר לאחר שהחברה נאלצה לצמצם נזקים תדמיתיים קשים ולקחת אחריות על מעשיה. אחדים מהעדים במשפט התשעה הודו ששל שיחדה אותם תמורת עדות שקר. 

17,329 תובעים לפחות

לשל, כמו חברות אנרגיה פוסילית אחרות, קמו מתנגדים רבים עם השנים והחברה הייתה מעורבת במספר תביעות נזיקין, בהן חויבה לשלם פיצויים בסך עשרות מיליוני דולרים. אולם התביעה בהאג, שהוגשה ב-2018, הייתה אחרת – במסגרת התביעה חברו יחד גרינפיס ומספר ארגונים ירוקים מקומיים, והצטרפו אליה 17,329 בני אדם. מטרתה, בדומה לתביעות אקלים אחרות המתפשטות ברחבי העולם, הייתה פשוטה – להכפיף את תאגידי האנרגיה שנדמים בלתי מושגים, לחובה לצמצם את פליטות גזי החממה שלהם בבתי המשפט.  

במה שמהווה אחד הניצחונות המשפטיים הגדולים של תנועת האקלים פסק השופט כי "האחריות על ארגונים עסקיים לכבד זכויות אדם כפי שהן מנוסחות תחת אמנת האו"ם לעסקים וזכויות אדם (UNGP), הן סטנדרט גלובלי להתנהלות עסקית של כל ארגון שהוא, לא משנה היכן הוא פועל. סטנדרטים אלה עומדים באופן עצמאי ונפרד מיכולתן או רצונן של מדינות למלא את מחויבויות זכויות אדם שלהן, ואלה אינן גורעות מהם. לכן אין זה מספיק להיענות לחוקים ורגולציות מדיניים בלבד. לחברות קיימת אחריות פרטנית שעליהן לשאת בה." 

החלטת בית המשפט פסקה כי על של להפחית את פליטות הפחמן הדו חמצני שלה ב-45% עד שנת 2030, ביחס לרמת הפליטות שלה ב-2019. פסק הדין מחייב את החברה להפחית את שלושת סוגי הפליטות שלה – פליטות ממתקניה, פליטות עקיפות וכן הפליטות הנגרמות ממוצריה. על שרשרת הייצור של של, מתחילתה ועד סופה, להפוך לנקייה הרבה יותר. תוקף הפסיקה הוא מיידי ואינו תלוי בערעור כלומר, אם תחליט של, כפי שכבר הצהירה, שהיא תערער על החלטת בית המשפט – עד שתתקבל החלטה אחרת מחויבת של להחלטה שהתקבלה בעניינה. אם תערער ותפסיד בערעור, יהיה לה עוד פחות זמן להפחית את פליטות הפחמן שלה. מכיוון שמשבר האקלים קורה עכשיו, כדאי שהתאגיד ייגש עכשיו לעבודה – אין לו או לנו זמן לבזבז.
.

חובת המאמץ הטוב ביותר

בפסק הדין מתייחס השופט ל"חובת המאמץ הטוב ביותר" בכותבו כי לשל ישנה חובה כבדת משקל לעשות את מירב המאמצים להפחית את הפליטות העקיפות שלה ואת אלו הנובעות ממוצריה. נוסח זה אינו מאפשר לחברה לזלזל במחוייבויותיה – אם של תמשיך בתוכנית "עסקים כרגיל" ותמשיך לקדוח, לשאוב נפט ולהציע אותו לצרכנים, בית המשפט יכול לקבוע כי מדובר בהפרה ברורה של חובת המאמץ הטוב ביותר להפחתת הפליטות אליה היא מחויבת. 

החלטת בית המשפט נשענת על העיקרון האומר, כי על גופים כלכליים ועסקיים מוטלת החובה לפעול תוך הימנעות מהפרת זכויות אדם בהקשר למשבר האקלים. תקדים משפטי זה יהווה בוודאי הבסיס לתביעות משפטיות נוספות נגד חברות דלקים פוסיליים אחרות, שאינן יכולות יותר לשים את האחריות לזיהום שהן יוצרות על הצרכן הפרטי. אבל לא רק הן – על עיקרון זה ניתן לתבוע גם תעשיות מזהמות אחרות כמו החקלאות התעשייתית או תעשיית הדיג המסחרי. לכל העסקים התורמים למשבר האקלימי והאקולוגי באופן ישיר או עקיף, ישנה האחריות לדאוג שאינן פוגעות בזכויות אדם ולא משנה מה גודלן, מה מיקומן ומה תפקידן בשרשרת הייצור – עליהן לתת את חלקן במאמץ למתן את השפעותיו.