האם קופ 26, הועידה הבינלאומית לשינויי האקלים בגלאזגו הייתה הצלחה?
אם אנחנו באמת רוצים לדעת אם משהו הסתיים בהצלחה, עלינו להתחיל בלשאול את האנשים שלהם יש הכי הרבה להפסיד. במקרה הזה, מדובר באנשים וקהילות שכבר עכשיו נפגעים באופן הקשה ביותר מהשלכותיו של משבר האקלים. קבוצות אלה נתנו תשובה ברורה – לדברי שרת הסביבה של האיים המלדיביים "תוכנית מאוזנת ומעשית למדינות מסוימות לא תסייע למלדיביים להתמודד עם השלכות משבר האקלים, בזמן. למדינות האיים, מדובר בהישרדות ותוצאות הועידה אינן מכניסות תקווה לליבנו. ההבדל בין 1.5 ו-2 מעלות הוא עבורנו גזר דין מוות".
סוניה גואחאחארה, מנהיגה ילידית מברזיל, סיפרה כי "מצב החירום האקלימי כבר הגיע אל הטריטוריות שלנו. ואנחנו מודאגים מאוד מכל ההצהרות והעסקאות שנחתמות כאן, מבלי להתחשב או לכבד את הזכויות וההשתתפות של שבטים ילידיים בדיונים." ספיה חסן, אקטיביסטית בת 15 מצ'אד, הביעה אכזבה עצומה מהועידה: "בתור מי שבאה מצ'אד, מיליונים מבני עמי סובלים אך איש אינו מקשיב לקריאותינו או דמעותינו. זה הכוכב שלנו והגיע הזמן להפסיק לסכן את העתיד שלנו."
בזמן שתוצאותיה של קופ 26 עדיין מותירה את יעדי הסכם פריז בהישג יד, גם אם בדוחק, ממשלות וחברות המכשילות פעולה אקלימית שאפתנית מסכנות באופן מודע את ביטחונן ואת עתידתן של קהילות ותרבויות, בעבור רווח קצר טווח ונוחות פוליטית. ההיסטוריה לא תהיה נדיבה עמן בשל כך. במקביל לאמת הכואבת הזו, חשוב לזכור כמה עוד נותר לנו להילחם עבורו. אין ולא יהיה רגע בודד בו יהיה "מאוחר מדי" לפעול מול משבר האקלים. לא יהיה שום רגע בו לא נוכל לבחור בדרך טובה יותר. גם 1.5 מעלות יביאו להרס שלא ניתן להסכים לו, עבור קהילות פגיעות רבות מסביב לעולם, אך 1.5 מעלות עדיפות בהרבה על 2, העדיפות בהרבה על 3. שברירי מעלה אלה אינם נשמעים הרי משמעות אבל בפועל, הם יהיו ההבדל שבין חיים למוות עבור אנשים רבים מספור.
מעט ההתקדמות שהושגה בקופ 26, הושגה תודות ללחץ נחוש ובלתי מתפשר של אקטיביסטים, קמפיינרים ודיפלומטים, במיוחד אלה המצויים בחזית המשבר האקלימי והאקולוגי. כך היה תמיד וכך גם יהיה. אבל מול כל ההזדמנויות המוחמצות, עדיין כדאי לשאול: האם קופ 26 קידמה אותנו מהמקום בו היינו לפניה? האם היא הניחה יסודות טובים מהם נוכל לבנות עתיד טוב יותר? או אולי היא רק יצרה בעיות חדשות איתן נצטרך להתמודד בהמשך הדרך? מה בכלל הוחלט בועידה?
לשיחות האקלים הגלובליות יש שני אפיקים מרכזיים: הראשון הוא שיחות הנציגים, משא ומתן תחת פיקוח האו"ם, חלק טכני מאוד במהותו המייצר טקסט סופי עליו צריכות כל המדינות המשתתפות להסכים. האפיק השני הוא התהדרותן של מדינות בעשייה האקלימית שלהן, ביעדים ובמדיניות שקבעו, פעמים רבות מדי, ללא כיסוי של ממש. למרות תחושת הקרקס שיוצרות ההצהרות הפומפוזיות, החדשות החיוביות הנגזרות מהן עשויות ליצור תחושת רצון טוב ומומנטום חיובי המשפיע בתורו גם על המגעים הפורמליים.
אלה ההצהרות הגדולות שהושמעו בקופ 26. בואו נראה אילו החלטות התקבלו ומה ביניהן ובין המציאות.
צדק אקלימי
מה היה?
מדינות התעמתו רבות על שאלת המימון והתמיכה של מדינות עשירות ומזהמות, במדינות עניות שהן הראשונות להיפגע ממשבר האקלים, הנגרם ברובו המכריע מפליטות גזי החממה של העולם העשיר.
מה בפועל?
אי הצדק פוגע במאמצי הפעולה מול משבר האקלים. את מערכת האקלים שברו מדינות עשירות ועתה עליהן לשלם על כך ולסייע לעולם העני להתקדם ולהתכונן להשפעותיו של המשבר, במקביל לפיצויים על הנזקים הנגרמים להם כבר עכשיו. כבר לפני כמעט עשור, הבטיחו ממשלות העולם 100 מיליארד דולר בשנה לפיצוי ותמיכה במדינות העניות, אולם הן אינן עומדות ביעדים אלה והקופה רחוקה מלהתמלא. הודות לאקטיביסטים ונציגים ממדינות פגיעות, חלה התקדמות בנקודה זו בקופ אך המדינות העשירות עדיין אינן קרובות מלפצות על הנזק לו הן גורמות, באופן מלא ומספק. כל זמן שאי הצדק הזה נמשך, יהיה כמעט בלתי אפשרי לבנות את הרצון והאמון הנחוצים כל כך, להתקדמות ממשית מול משבר האקלים.
מסמר בארון הקבורה של הפחם
מה היה?
מדינות העולם נזקקו ללא פחות מ-26 שנים בשביל להכיר באופן רשמי בכך שכדי להתמודד עם משבר האקלים, יש להשאיר מאחור, ועדיף באדמה, את אחד הגורמים המרכזיים לו. הטקסט הסופי של הועידה מציין באופן מפורש את הצורך בהפסקתה המוחלטת של שריפת פחם.
מה בפועל?
החלטות הקופ בנוגע לפחם אמנם מהוות חדשות רעות עבור חברות הדלקים הפוסיליים, אולם לצערנו, הן לא רעות מספיק. בעוד שאחד מהנושאים המשמעותיים ביותר בועידת גלאזגו היה שליחת איתות לעולם על כך שעידן הדלקים הפוסיליים מגיע אל סופו, רבים מהעימותים ואי ההסכמות נגעו לכמה חזק וברור איתות זה יהיה. בעוד שנציגי הדלקים הפוסיליים לא חוגגים את קופ כניצחון, החלטות הועידה חסרות באופן ניכר את המסר החד משמעי לו אנחנו כל כך זקוקים, על כך שזמנה של התעשייה הפוסילית – עבר.
לוח זמנים טוב יותר עבור יעדים טובים יותר
מה היה?
מדינות הסכימו לחזור בשנת 2022 עם יעדי אקלים שאפתניים יותר, במקום להשאיר על כנו את פרק הזמן הרגיל של 5 שנים.
מה בפועל?
נגזרת מכך ההבנה כי ישנו צורך דחוף בהפחתת פליטות עמוקה ומיידית. יעדי האקלים של מדינות רבות אינן מתקרבות אפילו לעמידה ביעד העלייה המקסימלי של מעלה וחצי ולכן, מדינות העולם מקבלות פרק זמן קצר בהרבה לשוב עם יעדים חדשים. לוח זמנים צפוף כזה יקשה עליהן להתעלם מהפעולות הדחופות בהן הן צריכות לנקוט על מנת לסגור את הפער מול יעדי פריז. ארגוני החברה האזרחית מקבלים בכך כלי חזק למינוף לחץ על ממשלות הנגררות מאחור.
קיזוזי פחמן
מה היה?
הסכם רשמי חדש מאפשר למדינות לסחור בקיזוזי פחמן – לשלם לאחרים, פעמים רבות בדרום הגלובלי – כדי לפצות על פליטות הפחמן שלהן, במקום להפחית אותן באופן ישיר ואבסולוטי.
מה בפועל?
רישיון לזהם. קופ 26 פתחה את הדרך להרבה יותר קיזוזי פחמן ממה שראינו עד כה. אלה כמעט בוודאות חדשות רעות מאוד, מכיוון שקיזוזי פחמן הם הונאה המאפשרת למזהמים להמשיך לזהם, ודוחה עוד ועוד פעולה אקלימית אמיתית, בראש ובראשונה – סיום עידן השימוש בדלקים פוסיליים. רבים מהחוקים והעכבות שיכלו להפוך את מערכת הקיזוזים ליעילה, גם אם במעט, נותרו מחוץ להסכם הסופי, והפרצות הרבות בו שמות בסכנה גדולה אף יותר קהילות ילידיות שאדמותיהן יעמדו במרכז הביקוש לתכניות קיזוז פחמן.
ההסכם להגנת היערות
מה היה?
מעל 100 ממשלות חתמו על הסכם צד וולונטרי שמטרתו סיום בירוא היערות עד 2030, והגנה על זכויות ילידים.
מה בפועל?
בלה, בלה, בלה. ההסכם אינו מביא שום מדיניות ממשית שתסייע לעמוד בהבטחות היפות האלה, וסימני שאלה רבים מרחפים מעל שאלת מימונן. לבולסונרו, נשיאה מחרב היערות של ברזיל, הייתה ודאי סיבה טובה להרגיש מספיק בנוח לחתום על הסכם חדש כזה. הוא מאפשר עוד עשור שלם של בירוא יערות ואינו מחייב בשום צורה. בנוסף, ההסכם החדש דומה באופן מחשיד להסכם אחר שנחתם ב-2014, שלא השפיע במאומה על הרס יערות העולם והיערות הטרופיים במיוחד. למנהיגי העולם יש היסטוריה ארוכה עם הסכמים לשמירה על היערות, והיא מפוקפקת למדי.
מימון התעשייה הפוסילית
מה היה?
במה שהוא קרוב לוודאי, הסכם הצד החשוב ביותר שנחתם בועידה, הסכימו מעל ל-20 מדינות ומוסדות פיננסיים להפסיק לממן פרוייקטים פוסיליים מעבר לים עם כסף ציבורי, עד סוף 2022. קבוצה זו כוללת שחקנים מרכזיים במימון סקטור האנרגיה דוגמת קנדה, ארה"ב ובריטניה.
מה בפועל?
זוהי ההתחלה של הסוף. באופן היסטורי, ממשלות מיהרו להשקיע בבניית תחנות כוח פוסיליות מחוץ לגבולותיהן. ההסכם החדש מתחיל להביא את העידן הזה אל סופו. בעקבות ההסכם, יהיה קשה הרבה יותר לבנות מפעלים המתבססים על אנרגיה מזהמת שכן חברות ייאלצו להסתמך על מימון בנקאי פרטי או מימון פנים ארצי. חיוני לא פחות, להסיט כספים אלה להשקעה באנרגיה מתחדשת.
הודו מתחייבת לאיפוס פליטות
מה היה?
הודו התחייבה לאפס את פליטות הפחמן שלה עד שנת 2070, כחלק מסדרה של יעדים חדשים, בהם גם התחייבות משמעותית יותר לאנרגיה נקייה.
מה בפועל?
טוב יותר מהמצופה. יעדיה החדשים של הודו עוזרים לה לנוע בכיוון הנכון, למרות שעדיין דרוש הרבה יותר מכך. בזמן שהאזרח ההודי הממוצע הוא בעל טביעת רגל פחמנית נמוכה בהרבה מאזרחי אירופה או ארה"ב, גודל האוכלוסייה בהודו הופך את החלטותיה של הממשלה ההודית לבעלת משמעות אקלימית עצומה. אם הודו תעמוד ביעדים החדשים שהציבה, חוקרים מאמינים שעליית הטמפרטורה הגלובלית תופחת ב-0.2 המעלה. אולם 2070 היא בעוד מחצית המאה, ועל העולם כולו להיות מאופס פליטות עד 2050 כדי לעמוד ביעדי הסכם פריז. העשור הקרוב יוכיח עד כמה הודו רצינית בכוונותיה ומטרותיה.
הפחתת פליטות מתאן
מה היה?
מעל 100 מדינות לקחו חלק בהתחייבות להפחית את פליטות המתאן ב-30% עד סוף העשור. מתאן, גז חממה חזק בהרבה מפחמן דו חמצני, נפלט ממטמנות, חוות בקר תעשייתיות ומכל שרשרת ההפקה והשינוע של גז טבעי ונפט. ההתחייבות החדשה בגלאזגו מתייחסת בעיקר לפליטות מתאן מהתעשייה הפוסילית.
מה בפועל?
למרות היבטים חיוביים, ישנם גם פערים גדולים: ההתחייבות אינה שוללת הקמת פרוייקטים חדשים של דלקים פוסיליים ואינה מתייחסת לתעשיית הבקר והחלב – מקור עוצמתי לפליטות מתאן. לבסוף, כמה ממזהמות המתאן הגדולות בעולם כמו סין, רוסיה והודו, אינן חתומות על ההסכם.
הסכם סין-ארה"ב
מה היה?
סין וארה"ב יצאו בהצהרה משותפת שהן יעבדו יחד על הגברת פעולה אקלימית לאורך העשור הקרוב.
מה בפועל?
רבים חששו שיחסי המדינות הגרועים בין ארה"ב וסין, יפגעו באופן קשה במאמצים הגלובליים להפחית את פליטות הפחמן. שיתוף פעולה בין שתי המעצמות המזהמות הגדולות בעולם – הוא סימן חיובי. הצהרתן המשותפת אמרה הרבה מהדברים הנכונים, אולם פריצת דרך משמעותית תהיה רק כשמילים יפות אלה, יגובו במעשים ובמדיניות.
מה כל זה אומר על עליית הטמפרטורה הגלובלית?
יש תחזיות שונות אבל מה שחשוב הוא שכולן מביאות אותנו הרבה מעבר לסף ההתחממות של מעלה וחצי – סף שמעבר לו, ארצות ומחוזות פשוטו כמשמעו יעלמו מהמפה. היכן עליית הטמפרטורה תעצר, תלוי בעיקר במידה בה מדינות יעמדו ביעדים עליהם הן הצהירו. בהתחשב בהיסטוריה העגומה של ממשלות מול האקלים, יהיה זה לא סביר להאמין שמדינות כמו אוסטרליה או ערב הסעודית יהיו מאופסות פחמן עד 2050, רק בגלל שהן הצהירו כך, במיוחד נוכח מחסור במימון ומדיניות מובנית. יהיה זה תפקידה של החברה האזרחית – אקטיביסטים, קמפיינרים ופוליטיקאים המסתכלים לטווח רחוק, לדאוג לכך שממשלות העולם יציבו יעדים שאפתניים ובעיקר – שיעמדו בהם. בינתיים, אנחנו יכולים להאמין לתחזיות ההתחממות האופטימיות, ממש כפי שאנחנו מאמינים למדינות אולטרה-מזהמות שהן יפסיקו לזהם.
ומה בנוגע לישראל?
לאחר ששככה ההתרגשות מיעדי האקלים החדשים של ישראל עליהם הכריז ראש הממשלה בנט על הבמה בגלאזגו, חוזרת ישראל למציאות בה רבים ממשרדי הממשלה, דוחפים לכיוון הלא נכון. פרויקטים פוסיליים רבים עומדים על הפרק – קידוחי נפט בדרום, הסכמי קצא"א באילת, צינור האיסט מד בשיתוף עם קפריסין, יוון ואיטליה, פרויקט פצלי שמן ופלסטיק מזהם באזור ים המלח, תחנות כוח גזיות חדשות ופתיחת הים התיכון לאסדות גז חדשות לצרכי ייצוא. דוח המבקר המיוחד לשינויי האקלים הראה כי ישראל אינה מוכנה כלל להשפעותיו הקשות של משבר האקלים, כשתכניות ייעודיות שנכתבו, אינן מקבלות את המימון הראוי ונותרות במגירה כבר שנים. אי מוכנותה של ישראל מעמידה את אזרחיה בסכנה של ממש – מבחינה בריאותית, כלכלית, תעסוקתית, תזונתית, ביטחונית ועוד.