25 ועידות האו"ם לשינויי האקלים (COPׂ) התקיימו בשלושת העשורים האחרונים. קשה להאמין אבל ועידת האקלים העולמית הראשונה התכנסה בז'נבה כבר ב-1979, לפני 42 שנים, במקביל לגיבושו של הקונצנזוס העולמי בנוגע להתחממות כדור הארץ, הסיבות לה והשלכותיה. ב-1988 פורסמה אזהרת המדענים הראשונה לאנושות ובארה"ב, החלו פוליטיקאים דמוקרטים ורפובליקאים לקרוא להפחתת פליטות של גזי חממה. ובכל זאת, קרחונים רבים נמסו מאז, בירוא היערות בשיא של כל הזמנים והאנושות פלטה ב-30 השנים האחרונות יותר גזי חממה מבכל ההיסטוריה שקדמה ל-1990.
בנובמבר הקרוב, תתכנס בגלזגו ועידת האו"ם ה-26 במספר. לאחר שנדחתה בשנה בשל מגפת הקורונה, תתקיים סופסוף הועידה שתיזכר בספרי ההיסטוריה כועידה שבה יוחלט על גורלו של העולם, לא פחות. לאחר עשורים של דיבורים, דו"ח ה-IPCC (הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי האקלים) האחרון שיצא לפני כחודשיים מבהיר כי ללא שינויים מרחיקי לכת, לאנושות צפוי עתיד קודר במיוחד. COP26 היא הנקודה בה שינויים אלה צריכים להתחיל, ולצבור תאוצה במהירות.
מה זה COP ולמה COP26 היא כל כך קריטית?
ועידת האקלים העולמית של האו"ם מהווה את מסגרת העבודה המרכזית דרכה נפגשות מדינות העולם בכל שנה, כדי לדון ביעדים ותוכניות פעולה במגוון סקטורים כדי להתמודד עם משבר האקלים. ועידת גלזגו תחל ב-31 לאוקטובר ותסתיים ב-12 לנובמבר. יגיעו אליה נציגים מכל ממשלות העולם, פעילי סביבה וזכויות אדם, אנשי עסקים, מדענים, קבוצות אתניות רבות, נציגי תרבויות ילידיות וכלי תקשורת. COP26 מסמנת 5 שנים (בפועל 6) מהחתימה ההיסטורית על הסכם פריז ב-2015, בה התחייבו כמעט 200 מדינות לפתח תוכניות עבודה שיובילו לירידה חדה בפליטות גזי החממה כדי לשמור על עליית הטמפרטורה הגלובלית עד 1.5 מעלות או "הרבה מתחת ל-2" (Well below).
עם חתימתן, התחייבו מדינות העולם להציג את תוכניותיהן כעבור 5 שנים, ב-COP26. העשור אותו הייתה אמורה לפתוח הועידה ה-26 בשנה שעברה – 2020-2030, הוא העשור הקריטי ביותר לפעולה והרגע האחרון בו העולם עדיין יכול להימנע מהשלכותיו הקשות ביותר של משבר האקלים, ביניהן ריבוי והתעצמות של גלי חום, שיטפונות, שריפות וסופות, עלייה מאסיבית בגובה פני הים והכחדה מואצת של המגוון הביולוגי. בנוסף, זהו העשור לבנות קהילה בינלאומית צודקת, חזקה וסולידרית יותר. ככל שהפעולה תמשיך להתעכב, כך יהיה קשה יותר להצליח במשימות הרבות והמאתגרות שלפנינו.
איפה העולם עומד מבחינת התחייבויות?
על אף הסכם פריז והרוח האופטימית שליוותה אותו, הסיכוי להצגת תוכניות עבודה קונקרטיות, שאכן עשויות למנוע את עליית הטמפרטורות למעל 1.5 מעלות, הוא נמוך מאוד. התחייבויות עולמיות קיימות יביאו להתחממות של כ-3.2 מעלות עד סוף המאה ואילו המדיניות העולמית מפגרת מאחור וללא שינוי תביא לעלייה גבוה אף יותר של 3.4 מעלות. במילים אחרות, ההתחייבויות הקיימות לא רק שאינן טובות מספיק, אלא הן מבטיחות המשך התחממות במידה לא פחות מקטסטרופלית.
מלבד יעדי הפחתת פליטות, התחייבו המדינות העשירות להעביר 100 מיליארד דולר בשנה עד 2025, וסכומים גבוהים יותר לאחר מכן, לקרן אקלים מיוחדת המיועדת לסייע למדינות עניות להפחית את פליטות גזי החממה שלהן ולהתמודד עם השלכותיו של משבר האקלים, מהן הן מושפעות באופן לא פרופורציונלי. נכון להיום, מדינות העולם העשירות אינן עומדות גם ביעד זה, מה שמקשה על המדינות העניות לבצע את השינויים הנדרשים לצורך עמידה ביעדי הסכם פריז. נזקים להם גורם משבר האקלים תפסו עד עכשיו מקום מועט בשיחות האקלים, למרות דרישות חוזרות ונשנות של מדינות עניות המשלמות מחיר כלכלי כבד על המשבר לו הן תרמו הרבה פחות.
מה עם ההתחייבויות של ישראל?
יעדי האקלים של ישראל נמוכים באופן מובהק מיעדי מדינות המערב וגם בהם היא כושלת מלעמוד, כך לפי דו"ח המעקב השנתי שפרסם המשרד להגנת הסביבה במאי השנה. בניגוד למרבית המדינות המערביות שקבעו יעד הפחתה של לפחות 50% בפליטות עד 2030 והגעה לאיפוס פחמני ב-2050 לכל המאוחר, ישראל קבעה יעד יחסי של צמצום פליטות לנפש, אך בשל הגידול באוכלוסיה יעד זה צפוי להוביל לעלייה בפועל בפליטות גזי החממה. בחודש יולי, הובאה תוכנית אקלים עדכנית לאישור הממשלה ובה יעד הפחתת פליטות של 27% בלבד עד 2030 ו-85% עד אמצע המאה, כל אלה ביחס לפליטות ישראל בשנת 2015 בניגוד לשנת הייחוס המקובלת, 1990, בה הפליטות היו נמוכות בהרבה.
עוד ביעדים הישראלים – הפחתה של לפחות 30% משיעור הפליטות מסקטור התעשייה עד 2030 והפחתה של 96% מפליטות גזי החממה בסקטור התחבורה, 85% מסקטור החשמל ו-92% מתחום הפסולת העירונית עד שנת 2050. בינתיים, ישראל לא עמדה באף אחד מיעדיה המגזריים לשנת 2020, בין השאר בתחומי ההתייעלות האנרגטית (בה ישראל עומדת על התייעלות בשיעור של קצת יותר מ-3% במקום 10%) ושיעור האנרגיה הנקייה במשק החשמל שעמד בסוף השנה על 6% בלבד. בתוכנית למשק דל פחמן, נעדרים יעדים מוגדרים לאנרגיה מתחדשת בשנת 2050, אותם סירב משרד האנרגיה לקבוע גם תחת השרה אלהרר, אפילו שהגדלת שיעור האנרגיות המתחדשות חיוני להשגת הפחתה בפליטות הפחמן.
מה הסיפור עם סעיף 6?
בזמן שרוב סעיפי הסכם פריז כבר נכתבו ואושרו, פרטיו של סעיף 6 המתפרש על דף אחד בלבד, אמורים להיסגר בועידת גלזגו. חלק זה מתייחס לשיתוף פעולה גלובלי בתחומי הכלכלה והטכנולוגיה כדי להבטיח מיטיגציה ואדפטציה טובות ככל הניתן. אולם החלק הבעייתי ביותר בסעיף 6 הנתון תחת מחלוקת עצומה, נוגע לפתיחתו של שוק פליטות או קיזוזי פחמן. המשמעות היא שחברות מזהמות יוכלו לקנות יערות קיימים או לנטוע חדשים ובכך לקזז את פליטות הפחמן מהמודל העסקי שלהן. אבל קיזוז פחמן אינו מונע מפליטות גזי חממה להמשיך להיפלט ולחמם את העולם שלנו. שוק פחמן יאפשר למזהמים להמשיך לזהם ללא הפרעה ורק יעכב פעולה אמיתית ומשמעותית.
לאור הדו"ח האחרון של ה-IPCC, מה אנחנו רוצים לראות בועידת גלזגו?
הדו"ח האחרון של הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי האקלים מספר לנו את מה שאנחנו כבר יודעים – מערכת האקלים שלנו משתנה במהירות, ולא נותר עוד ספק ששינויים אלה נגרמים מפעילות האדם. היקף השינוי הוא בלתי נתפס וחסר תקדים בהיסטוריה האנושית, כאשר חלק מהשפעותיו כבר בלתי הפיכות – ביניהן המסת קרחונים, עלייה בגובה פני הים ושינויים באוקיינוסים. תכיפותם וחומרתם של אסונות טבע ואירועי מזג אוויר קיצוניים הולכת ועולה, וכל אלה עתידים להחמיר ולהקצין ככל שנמשיך להוסיף גזי חממה לאטמוספירה. ככל שנגיע ל-0 פליטות מהר יותר, כך תהיה ההתחממות קטנה יותר – חצי מעלה תעשה הבדל עצום וכל עשירית מעלה היא משמעותית.
הדרך לעמידה ביעדי פריז עדיין אפשרית, אולם חלון הזמן צר מאוד. ללא הפחתה גדולה מאוד בפליטות וללא יעדים שאפתניים בהרבה, תקציב הפחמן הנותר ינוצל עד 2030. במקביל, יש להתכונן לאסונות ונזקים צפויים – האנושות נמצאת כבר עתה במקום מסוכן וגם עלייה של 1.5 מעלות בלבד אינה נחשבת לבטוחה. כך או כך, זה הזמן לפעולה דרמטית – סיום מהיר של עידן הדלקים הפוסיליים עם הפסקה מיידית של פרויקטים פוסיליים חדשים ועדכון יעדי המדינות להפחתת פליטות בלפחות 50% עד שנת 2030, עם מדינות עשירות הפועלות להפחתה גדולה יותר. יש לדחות כל תוכנית לפתיחתו של שוק פליטות גלובלי במסגרתו פחמן "יקוזז" ובפועל, המזהמים ימשיכו לזהם והפליטות ימשיכו לחמם את האטמוספירה.
לשם כך דרוש הרבה כסף. אלה בדיוק אותם 100 מיליארד דולר ויותר, שצריכים לעבור בכל שנה ממדינות עשירות, כדי לסייע למדינות העניות ולפצות אותן על הנזקים שהן חוות כבר עכשיו. המזהמות הגדולות בהיסטוריה צריכות להראות סולידריות עם מדינות וקהילות הנמצאות בחזית משבר האקלים. זו הדרך היחידה לצדק אקלימי.
המצב חמור אבל האם יש סיבות גם לקצת תקווה?
הסכם פריז אינו מושלם, אבל הוא הסכם אקלים עולמי שהסיט את תשומת הלב מדיונים אינסופיים לצורך בעשייה ושינויי מדיניות דחופים. אנרגית רוח ואנרגיה סולארית נהפכו למקור הזול ביותר להפקת חשמל בחלקים נרחבים בעולם. מחירי הבטריות נמצאים בירידה ושיפורים טכנולוגיים יכולים להציב אלטרנטיבה של ממש לדלקים הפוסיליים, אם רק ניתן להם. זמנה של תעשיית הנפט קצוב, עם עוד ועוד מדינות ויצרניות כלי רכב, המציבות יעדים לסיום ייצור של מכוניות עם מנועי בעירה פנימיים.
הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה הצהירה כי הסתמכות על מערכת אנרגיה המתבססת על אנרגיית שמש ורוח, תביא ל"יתרונות אדירים" וכי אין להשקיע בפרויקטים חדשים של נפט, גז או פחם. יחד איתה התעורר גם הסקטור הפיננסי ונכון להיום הוסטו מתעשיית הדלקים הפוסיליים כמעט 15 טריליון דולר. בשנים האחרונות ראינו גל של הפגנות וצעדות ענק, פעולות ישירות, הצבעה למועמדים ירוקים, תביעות משפטיות ולחץ ציבורי שמביא לסגירתם של מפעלי פחם, לעדכון יעדי אקלים ולהישגים שנדמו בלתי אפשריים רק שנים ספורות קודם. יותר מהכל, כוחם של האנשים – עובד. שינויים אלה – גם אם אינם מספיקים בפני עצמם – הם תוצר עבודה קשה של תנועה אזרחית גלובלית הולכת וגדלה, וההוכחה לכך ששינוי, אפילו רדיקלי, הוא אפשרי.
במהותה, על ועידת האקלים העולמית לקדם שוויון וצדק ולהחליט סופסוף למי יהיה שייך העתיד – לענקיות הדלקים הפוסיליים ותאגידים חקלאיים המחרבים את יערות הגשם, או לכולנו – כולל שבטים ילידיים, קהילות פגיעות ואנשים צעירים בכל רחבי העולם. כל אלה לא עשו דבר כדי לגרום למשבר, אולם יצטרכו לחיות עם תוצאות הכישלון בגלזגו. תיקון המשבר האקלימי והאקולוגי הוא אפשרי, אולם תידרש מנהיגות אמיתית של נשיאים וראשי ממשלה שיגיעו לועדה בגלזגו. הם כולם כבר יודעים מה צריך להיעשות. עכשיו הם צריכים לעשות את זה.
אני רוצה לעזור