נוכח המשבר הפיננסי החמור של שנת 2008 בחרו ממשלות שונות להתמקד בהזרמת סכומי עתק לחילוץ תאגידים וטייקונים מפני פשיטת רגל. ההסבר שניתן למדיניות זו המיטיבה עם בעלי העושר והכוח נשען על תפיסה לפיה "העושר יחלחל מלמעלה למטה", כלומר שכסף שניתן לתאגידים יגיע לאזרחים הפשוטים ויחזק את המשק כולו. אלא שמה שהתרחש במציאות הוא דווקא העמקת האי שוויון, בד בבד עם גידול בהיקף פליטת גזי חממה והחרפת משבר האקלים.
מה יעשו הפוליטיקאים נוכח משבר הקורונה? דוגמה בולטת לכוונה לחזור על אותה מדיניות היא היוזמה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שהודיע שהוא יורה למשרד האנרגיה לרכוש מיליוני חביות נפט למאגר הנפט האסטרטגי (SPR). מדובר ב-80 מיליון חביות בעלות של 2.6 מיליארד דולר שטראמפ מוריד משוק הנפט המוצף ממילא. בהשוואה, ממשלת ארצות הברית תשקיע 1.68 מיליארד דולר בתמיכה במערכת הבריאות ובמשקי הבית.
גם בישראל התמסדה לה בעשורים האחרונים מסורת של סיוע מאסיבי מצד המדינה לתעשיות מזהמות ולטייקונים, וזאת תוך העלמת עין מפני הנזקים שהם גורמים לסביבה והפגיעה שיחוו הדורות הבאים. הסיוע הניתן אינו בהכרח ישיר או גלוי לעין. למשל, חברת כימיקלים לישראל בבעלות משפחת עופר כמעט ואיננה משלמת תמלוגים לתוצרים שהיא מפיקה בים המלח, והמדינה מעלימה עין על כך שהיא אחראית לירידה של עשרות ס"מ בשנה במפלס ים המלח. גם חברת הבת של כיל, כיל רותם (לשעבר רותם אמפרט נגב), בונה מתקנים ללא היתר במכרה פוספטים ומסבה נזקים עצומים לסביבה.
קבוצת דלק של יצחק תשובה גם כן נהנתה בעבר ממדיניות ממשלתית "נדיבה". אחרי המשבר הפיננסי של 2008 הצליח תשובה להביא למחיקת חוב בסך 1.4 מיליארד שקל למשקיעים בחברת דלק נדל"ן, במהלך המכונה ״תספורת״. תספורת פירושה שהמדינה או מוסדות פיננסיים מוחקים חלק מהחוב, ובעלי אגרות החוב או המניות סופגים את ההפסד. הסכמת המדינה להסדר כזה פירושה הפסד של סכומי עתק עבור המוסדות הפיננסיים המשקיעים בחברות אלו את כספי הפנסיה והחסכונות של כל אחת ואחד מאיתנו.